אחד התסכולים הגדולים על סדר היום שלנו המטפלים הוא ההתמודדות עם המטופל הסובל מכאב כרוני. במשך שנים חונכנו לחפש את הפתולוגיה, הבעיה שגורמת לכאב הכרוני, את הרקמה המקולקלת.

​

אך מחקרים נכשלו במציאת הגורם לכאב, מה שחשבנו פעם שזה הדיסק או שחיקת הסחוס היום אנחנו יודעים כי זה לא נכון.

​

הגדרת הכאב כפי שנכתבה על ידי ארגון לחקר הכאב העולמי הוא תחושה וחוויה נפשית לא נעימה הקשורה בנזק ממשי או אפשרי לרקמה, או המתוארת במונחים של נזק מסוג זה". מכאן שבדיקת המטופל צריכה לכלול התייחסות לרגש, לחוויה, לנזק האפשרי לרקמה כפי שהיא נתפסת על ידי המטופל וכן מה שהוא מתאר.  

​

פיזיותרפיסטים חוקרים כמו לואיס גיפורד, דויד בטלר, לורמיר מוסלי, אדריאן לאו, ומקס זוסמן היו חלוצים בדרך הסתכלותם על הכאב. הם מציגים הסתכלות של שינוי מערכת העצבים, נאורופלסטיות, דורשת התייחסות שונה לדרך בה אנחנו מתשאלים את המטופל, בודקים אותו וכמובן מטפלים בו. 

​

המטופלים הכרוניים מציבים לנו אתגרים נוספים שהם אינם "רקמתיים", הם מיואשים מטיפולים, חסרי מוטיבציה לתרגל וכמעט ואינם משתפים פעולה עם המטפל. ה"דגלים הצהובים" שאנו מזהים אצלם עלולים להוות את הגורם לכאב או התוצאה שלו ואנו עומדים בפני הדילמה של מה בא קודם, למשל הכאב או הדכדוך, הכאב או הפחד מתנועה. ​

​

ונכון, פעילות גופנית היא גורם חשוב, אך על המטפל הפוגש אדם הסובל מכאב כרוני לדעת את הידע התאורטי מאחורי הגורמים לכאב וביחד עם זאת להיות בעל הכישורים לזהות את יכולותיו ומטרותיו של המתאמן ולהחדיר בו את המוטיבציה לעסוק בפעילות גופנית.